תגית: #טראומה

יש סיבה טובה למה החלטנו להפר שקט של שנתיים. מאז שהקלטנו את הפרק האחרון של מענה הולם, החיים לקחו כמה פניות מעניינות. בעיקר, מצאנו את עצמנו עובדים על לממש את החזון עליו דיברנו בפרק 32. שם, יצאנו בסוג של קול קורא למאזינים לבנות יחד איתנו ״ערכת מתחילים״. זיהינו פער גדול באקו סיסטם של הפוסט טראומה בישראל, פער בנקודת ההתחלה של ההתמודדות עם הפציעה והשיקום ממנה.

כל דבר טוב מוכרח להסתיים. אנחנו יושבים כבר שנה ומדברים אתכם ועם עצמנו את הפוסט טראומה שלנו כל שבוע. נשענים על זה שבשבוע הבא יש עוד פרק, צריך לחשוב על זה, לתכנן. למצוא את הדרך ליצור חתיכת תוכן שתיתן לנו למשוך עוד שבוע עם תחושה שלא רק שאנחנו לא לבד, גם יש בנו תועלת לעולם הזה. ועכשיו, מפסיקים. איך ממשיכים מכאן? מה אנחנו הולכים לעשות בלי הקלטה של פרק טרי בשבוע הבא שתעזור לנו להסיח את הדעת מהמרירות של היומיום?

אנחנו מוכרחים לדעת לייצר שמחה בחיינו, כי שמחה היא ההפך מדיכאון. היא משאירה אותנו בחיים. עבור פוסט טראמטיים זה קשה במיוחד כי הנפש שלנו בדרך כלל נמשכת דווקא אל הכאב. לייצר לעצמנו מנגנונים והרגלים שמייצרים עבורנו באופן יזום שמחה ולהצליח להכניס את זה לתוך הלו"ז שלנו באופן קבוע זה דבר קשה, אבל כשאנחנו מצליחים, זה מחזק אותנו מאוד, במיוחד בתקופות האפלות יותר. כשהכל רע, קר, וחסר תקווה מסביב. אם יש לנו הרגל קבוע שמשמח אותנו, הוא הופך לנחמה קטנה. ונחמה קטנה זה המון כשהחיים אפלים. עדיף שנלמד להיות אקטיביים ולא לחכות שהאופל ישתלט.

קל לשקוע ברחמים עצמיים. עוצמות האירועים שעברנו, והקושי להסביר אותם, מביאים אותנו לשאול את עצמנו למה זה מגיע לנו. למה הכל קורה לנו. למה זה כל כך קשה, כואב, שורף. רחמים עצמיים קשורים מאוד לדיכאון, לבושה. הם מתערבבים להם בקלות יחסית עם שאר התחושות הקשות של הפוסט טראומה. הרחמים העצמיים הם בעצם שנאה עצמית. אין לנו אמונה שיש בנו איכויות או יכולות להתמודד עם מה שקורה. וזה מביא אותנו למרירות ושיתוק. על אותה סקאלה אבל מהצד השני שלה, יש את "לא לוותר לעצמך", להיות תמיד חזק. אנחנו חוששים מהבכיינות של עצמנו.

לפעמים אני מרביץ לעצמי. דופק לעצמי כמה פצצות לפרצוף כי רק ככה אחד כמוני ילמד. בחיים לא ארים יד על אף אחד אחר, רק על עצמי. כי לי מגיע. פגיעה עצמית יכולה לבוא לידי ביטוי בהרבה צורות ודרכים. זה יכול להיות מעודן – האבסה של אוכל, יחסי מין לא מוגנים; וזה גם יכול להיות אלים – אגרופים בקיר עד זוב דם, לחתוך את עצמי, לפצוע את עצמי. קשה להבין את המטרה של ההתנהגויות האלה. אנחנו פתאום מתמלאים בדחף בלתי נשלט לשים את עצמנו בסיכון או ממש לפצוע את עצמנו. אנחנו נחושים לגרום לעצמנו נזק. אפשר לחשוב על הרבה סיבות לזה – שנאה עצמית, אשמה, רצון להעניש את עצמך, טכניקת ויסות של רגשי זעם, או בכלל דרך להרגיש חיי.

אנחנו מאוד רוצים לתקן את העבר. שתהיה לנו עוד הזדמנות אחת לסגור את המעגל. לתת לעצמנו קצת קלוז'ר, קצת סופיות, קצת שליטה. זאת מוטיבציה טבעית. הרצון לנסות וליצור סוף טוב יותר לחוויות הרעות שעברנו הוא אנושי מאוד. הוא מוביל אותנו לנסות להשפיע על הזיכרון הרע. המוטיבציה הזאת לסגירת מעגל גורמת לנו לשנות את ההתנהגות שלנו, לשנות את היחס לעצמנו. זה יכול להביא אותנו לעשות דברים קיצוניים. לצבור כעס ותסכול גדול. ההתעקשות הזאת, לנסות למצוא צדק או שליטה, חוסמת אותנו. היא לא עוזרת לנו לשרוד. התקווה שנקבל תשובות היא תקווה כוזבת. את העבר המקולקל לא ניתן לשנות. יכול להיות שחלק מהפעולות והמעשים שנעשה יתנו לנו תחושה של תיקון לרגע, אבל זאת הרגשה שלא תחזיק לאורך זמן. מוטב לנסות ולשחרר. לנסות להשאיר את העבר מאחור.
בפרק הזה ניסינו להפנים שאי אפשר לתקן את העבר.

פחד הוא דבר מכאיב פיזית. והרצון להימנע מכאב הוא הדבר הכי הגיוני בעולם. לכן קורה הרבה שהפחד מנהל אותנו. הכאב הזה, הטראומה שלנו, אנחנו לא רוצים לחוות שוב. החוויות שחווינו מלמדות אותנו כמה כואבים יכולים להיות החיים האלה. אנחנו לא רוצים להיות אפילו קרובים למשהו שיכול להזכיר את החוויה הנוראית הזאת שחווינו. נעשה כמעט כל דבר, כדי לא להיזכר בהרגשה הגופנית הזאת, הרגשית הזאת, שמשהו שמתרחש עכשיו הוא ממש כואב. נעשה הכל כדי להימנע מלהרגיש ככה שוב. נשנה את התפריט שלנו. נשנה את שגרת היום שלנו. לא נצא מהבית. נמנע ממגע עם אנשים. נמנע ממקומות ציבוריים.

יש לנו געגוע למי שהיינו פעם, כשלא ממש ידענו עד כמה העולם הזה אכזרי. געגוע לפוטנציאל הגדול שראו בנו, געגוע למחשבות גדולות וחיוביות. טיפחנו במשך שנים איזשהו אידאל לעצמנו, מה אנחנו רוצים או הולכים להיות. איזה אדם נהיה. איזה הורה. איזה קריירה. האידיאל הזה נשאר חיי, למרות שהפוסט טראומה לא חלק ממנו. האידאל הזה הוביל אותנו בהחלטה מה אנחנו הולכים ללמוד, איפה נגור, איפה נעבוד. לפעמים הוא מה שהרים אותנו לגבהים, ולפעמים הוא הסיבה להתרסקות. קשה לנו לשחרר ממי שרצינו להיות, ממי שהיינו אמורים להיות. זאת קלישאה ידועה שצריך לשחרר ממי שהיינו פעם. לפני מה שקרה.

אנחנו מזניחים את עצמנו בהרבה דרכים וצורות. הכלים מצטברים בכיור. הרצפה תופסת צבעים לא טבעיים. הבגדים ישנים ועם חורים. מצחצחים שיניים רק כשיוצאים מהבית, וגם זה לא תמיד. הסדינים לא הוחלפו כבר חודש. יש פעולות שהם פשוט יקרות לנו רגשית, מעמיסות עלינו. לקום ולגשת לכיור, להתחיל לשטוף כלים, היא פעולה קשה אובייקטיבית, ולאנשים כמונו קשה עוד יותר. אז אנחנו מעדיפים לדחות את ההתמודדות למאוחר יותר. זה לא שההתמודדות עצמה תיעלם, אבל אנחנו מעדיפים לא להתמודד כרגע, אם לא ממש צריך. מבחוץ, ההתנהגויות האלה נראות מוזר לכל הפחות.

מערכת היחסים שלנו עם ההורים יכולה להיות מקום מחזק, תומך, אוהב, אבל היא גם יכולה לערער אותנו. הורים עוזרים לנו מאוד – כלכלית, לוגיסטית, משפחתית. הם יכולים להיות מאוד מעורבים לטובה, ולדחוף במקומות שצריך. אבל יחסי הכוחות במערכת היחסים הזו גורמת לה להיות מאוד יצרית, רגשית, ולעיתים מכאיבה. במוקד הקושי נמצאת העובדה שההורים שלנו גידלנו אותנו מאז שאנחנו קטנים, היו אחראים להישרדות שלנו, ולכן קיימים יחסי כוחות של חזק (הורים) מול חלש (ילד). יחסי הכוחות האלה מתקבעים לנו בתודעה, וקיימים גם בחיינו הבוגרים. בינינו לבין ההורים שלנו יש פער תרבותי.

שינה היא מלחמה עבורנו. הקרב הראשון מתחיל בכלל בהחלטה מתי ואיך להיכנס למיטה. נשארים על הספה עד השעות הקטנות של הלילה, רק כדי להתיש את עצמנו, רק כדי שהראש יהיה נקי. עוד פרק, עוד סרט, עוד שלב. כמה שיותר לדחות את הרגע הזה שאין ברירה, חייבים להיכנס למיטה. הקרב השני הוא להירדם. הזמן הזה של לפני השינה זה זמן העיבוד הטוב ביותר שיש לנו. אין גירויים, נטו המחשבות ועצמך. ולמחשבות האלה יש נטייה ברורה להיכנס לספירלה שלילית. כל מחשבה מגדילה את הווליום של הכעס. כל מחשבה מוסיפה עצב. כשאנחנו נכנסים לספירלה הזאת, מהר מאוד רף העצבים שלנו מזנק, נתחיל להזיע בעורף ובמצח, לזוז בעצבנות מצד לצד. השינה מתרחקת מאיתנו.

כדי לשרוד אנחנו לובשים מסכות. אנחנו צריכים לדעת "ללבוש התנהגות" שמסתירה את הרגשות הקשים שיש לנו, כדי שנוכל להיות חלק מהחברה – לעבוד, ללמוד, ללכת לאירועים חברתיים. מנסים להיות אנשים קצת שונים לרגע. מסכות הם כלי עבודה חשוב עבורנו. אמנם אנחנו יכולים להרגיש ימים ושבועות כמו סחבות מעופשות, שהחיים האלה הם מסע מריר וקשה, שאנחנו לא רוצים לקום מהמיטה, אבל כדי שנוכל לשרוד, להתפרנס, לאהוב, להיות חלק, אנחנו לומדים ללבוש מסכה. לומדים לחייך בצורה מאולצת ומשכנעת לחבר שבא לבקר, כי לא נגרש אותו עכשיו. לומדים להעמיד פני מתעניינים באיך היה הסופ"ש של החברה לעבודה, למרות שבפנים אין מקום לשמוע כלום.

להיות בחרדה זה להניח כל הזמן ובכל סיטואציה שהרע מכל עומד לקרות. "להכין" את עצמך לעמוד במכה שעוד רגע נוחתת לך על הראש. מצד אחד, זה לא בלתי הגיוני.. אנחנו יודעים כמה רעה יכולה סיטואציה להיות. כמה מהר דברים יוצאים משליטה. יש לנו ניסיון. לכן, אנחנו מאומנים לחשוב ולנתח את המציאות מנקודת מבט קיצונית. אנחנו מחפשים אקטיבית אחר הטראומה הבאה בציפייה, יודעים שהיא תבוא. אנחנו רואים אותה, מול עינינו, בתוך הראש. כל דבר יכול להדרדר בקלות לסצנה של טרנטינו. והמחשבות האלה, המאוד מציפות, לא עוזבות. הן ננעלות על התודעה, ומכריחות אותנו לחיות אותן פעם אחר פעם.

אנחנו מסיימים עונה שלישית. יש כבר גוף תוכן מכובד, שמאפשר לנו להסתכל אחורה ולהבין דברים. תהליך היצירה של הפודקאסט מאוד מחזק את שנינו. השיח בינינו מאפשר תהליך התבוננות עצמית מעמיקה. מאפשר לנו לראות איפה כואב לנו, ולמה. הוא מאפשר לנו להתבטא בצורה שנוחה לנו, בצורה של יצירה. מן מקום בטוח, וירטואלי, בו מותר לנו להרגיש ולהגיד הכל. לאורך העונה הזאת, הקשר איתכם המאזינים הלך והתהדק. אנחנו מקבלים פידבקים ומילות עידוד באופן קבוע. גילינו שהתוכן שאנחנו מייצרים עוזר לא רק לפוסט טראומה צבאית, אלא רלוונטי מאוד לכל סוגי הפוסט טראומה.

אנחנו חווים מלא לבד. לפתע מוצאים את עצמנו שעות רבות בלי להוציא מילה מהפה, בלי מישהו שיאוורר לנו את המחשבות. תחושה שאין טעם לתקשר את מה שאנחנו חושבים עליו, כי אין לזה טעם ולאף אחד לא אכפת. ההרגשה הזאת באה לבקר לא מעט, מאוד דומיננטית ונפוצה. היא הולכת יחד יפה עם דיכאון, אשמה ובושה. יש הרבה סיבות להרגיש בודד. לגור לבד. לא להיות בזוגיות. לא לעבוד. ההרגשה שאף אחד לא מבין, מבודדת. ההרגשה שאף אחד לא יעזור, מבודדת. ההרגשה שאני אשם, מבודדת. להרגיש מנותק מהסביבה שלך, מהאנשים שאוהבים אותך, בנסיבות שלנו, היא הגיונית.

החיים העמידו אותנו בסיטואציות מאוד מורכבות, שלעיתים די נפוצות מייצרות רגשות אשם מאוד חזקים. לא קמת להסתער, לא התנגדת כשתקפו אותך, קיבלת החלטה רעה. התנאים הבלתי הגיוניים שהיינו בהם, יחד עם הטבע האנושי שנוטה לעשות טעויות, הופכים את ההתנהגויות האלה לסבירות וצפויות. הרי אף אחד מאיתנו לא רובוט – אנחנו טועים, במיוחד במצבי קיצון. ועם זאת, הפער הגדול שנחשף בין הדימוי העצמי שלנו, מי שאנחנו חושבים שאנחנו, לבין ההתנהגות שלנו בפועל, מה עשינו ברגע האמת, מאוד קשה לעיכול. הרי אנו רוצים לחשוב על עצמנו בדרך כלל דברים טובים.

בשבועיים האחרונים נהג מונית סירב להסיע אותי, רופא סירב לטפל בי, וקופאית בסופר צעקה עליי לצאת. אני נעזר בכלבת שירות וכמובן שלפי חוק הם חייבים להכניס אותנו, אבל לא בחוק עסקינן, אלא בטריגרים. כל סיטואציה כזו, אני במרחק מילה לא במקום מלהשתמש באלימות פיזית. זה טריגר שמפעיל אותי מאוד. התחושה שמונעים ממני את היכולת לנוע במרחב או לקבל טיפול רפואי או פאקינג לקנות חמגשיות בסופר היא תחושה שממלאת אותי זעם טהור, צודק, ומסוכן ביותר לשרידות שלי. הסיכון הוא כמו מטבע, יש לו שני צדדים. מצד אחד, עדיף להימנע מעימות ומטריגר כזה, לנתק מגע כמה שיותר מהר, ולנסות למצוא חלופה.

השבועיים האחרונים היו נוראיים. שבועיים בהם הלב נמצא קבוע בתחתונים. אזעקות, נפילות, כאוס ברחובות, אולפנים מתלהמים. שבועיים של תחושת סכנה קבועה, שמלווה כל צעד והחלטה במהלך היום. שבועיים של פחד, של חוסר שינה, של זעם, של עצב. אלה תחושות שאנחנו מכירים בשגרה שלנו. ההבדל העיקרי הוא הגובה של התחושות, הריכוז הגבוה שלהן. הניסיון שלנו במצבים אלה הוא לאו דווקא יתרון. מצד אחד, כן, אנחנו כבר יודעים איך להרגיע את עצמנו, מה נדרש מאיתנו במצבים האלה, מה צפוי לקרות. אבל מצד שני, אנחנו עייפים מלהתמודד עם התחושות האלה. אנחנו כל יום מתמודדים איתם, כל יום מפסידים להם. ועכשיו, כשהם באים במרוכז, אנחנו עייפים. החלק שמבלבל במיוחד, הוא המרחב הפיזי שאנחנו שוהים בו.

החלטנו שהגיע הזמן לגייס את הכוח שלנו כקהילה, במטרה לדאוג לעצמנו בעצמנו. בשביל זה אנחנו רוצים להתחיל להרחיב את התוכן שאנחנו מייצרים מעבר לפרקי פודקאסט. הפרק הזה הוא ניסוי משותף לכם ולנו. לקחנו בעיה, חשבנו על פתרון, ואנחנו מציעים לכם המאזינים לקחת חלק בעשייה של הלם קלאב. הבעיה בה עסקנו בפרק הזה היא בעיית הבלבול הגדול שחווים פוסט טראומטיים בתחילת הדרך. ההתנהגות הצפויה של כל פוסט טראומטי צעיר/ה, זה להיכנס לגוגל ולכתוב פוסט טראומה. התוצאות שמופיעות שם הן בעיקר תוצאות רפואיות ומשפטיות, תוכן שהוא מאוד מאיים לאנשים כמונו בתחילת הדרך.

לחוות התקף חרדה זה לחוות איבוד שליטה. זה לחוות איך הגוף לוקח פיקוד על הכל, לא מאפשר לנפש להתערב. לחץ בחזה, קוצר נשימה, הזעה מוגברת. מרגישים שעוד שניה עומדים להתעלף, להיחנק, למות. זה אחד התסמינים הערמומיים שאנחנו חווים. הוא מרגיש מאוד גופני, בניגוד לדוגמה לדיכאון. לחסרי הניסיון זה מרגיש שצריך ללכת לרופא משפחה, שצריך לעשות בדיקות דם או צילום. התקפי חרדה הם גם מקור גדול לבושה, בגלל חוסר השליטה, בגלל שאנחנו רוצים להסתיר את הפאניקה שאנחנו נמצאים בה. צריך לזכור שהתקף חרדה הוא חוסר שליטה.

אם יש נושא שלא מדברים עליו, זה הנושא. אחד התסמינים המובהקים לפוסט טראומה, נמצא בכולנו בדרגה כזו או אחרת, אך מודר לגמרי מהשיח. הוא מודר כי הוא מפחיד. זאת התנהגות אנושית מבהילה, וכשנחשפים אליה היא גורמת לנו לשאול שאלות פנימה. שאלות קשות, שעל פניו מישהו אחר שהחליט לוותר מצא תשובות אליהן. כי הרי, אובדנות קשורה קשר הדוק לנושא שדיברנו עליו כשרק התחלנו להקליט. השאלה הראשונה שכדאי לשאול את עצמנו בתהליך טיפולי הוא האם אני רוצה לחיות, או לא. כי אם כן, אז יש צורך לעשות פעולות מנע, לתכנן את הרגעים הקשים, להבין שאנחנו אנושיים וגם לנו יש גבול לכמה ייאוש אנחנו יכולים לספוג. אנחנו יודעים שהמחשבות על אובדנות יבואו, יבקרו. לכן חייבים להכין את עצמנו לרגעים האלה, ולמצוא לחיינו משמעות. אנו לא מתכוונים לעודד, או לתת אישרור להתאבדויות.

מה שאיציק תבע מאיתנו הוא שנשים לב, שנדבר על זה. הוא רצה שמשהו ישתנה, שאחרים לא יצטרכו לסבול כמוהו. איציק סעידיאן הצית את עצמו יום לפני יום הזיכרון, כי הגיעו לו מים עד נפש. הוא הקריב את עצמו עבורנו – הפך את עצמו לסמל, כדי שנשתמש בו ובזכרו כדי לשנות. איציק בפעולתו דרש מאיתנו לשנות, וזה מה שהרבה מאיתנו עשו היום. הלכו להפגנה באגף השיקום, מתארגנים להפגנה בירושלים, עושים סיעורי מוחות. אנשים משתפים ברשתות, ברגשות, כועסים ומוכנים לפעולה. התיישבנו ממש לפני הצפירה, והתחלנו לדבר על מה צריך לשנות, ואיך אפשר לשנות.

קוראים לזה יום הזיכרון, אבל בתכלס זה יותר דומה לשבוע הזיכרון. החל מיום השואה, דרך יום הזיכרון, ועד ליום העצמאות (היום השני של יום הזיכרון), אנשים במצבנו נמצאים במצב של זיכרון קרב תמידי. זה שבוע שבו אנחנו קצרי רוח במיוחד, בו הזכרונות חיים בלו"ז היומיומי. גם כשאנחנו מצליחים להירגע, אז מגיעים הזיקוקים והנפצים הארורים של כניסת החג. תפקידו ומטרתו ברורה וראויה, אך לא לימדו אותנו להתמודד עם ההשלכות שלו. במיוחד, כשפתאום זה כבר לא טקס בבית ספר של בוגרים שנהרגו, אלא זה טקס לזכרו של חבר כמו אח.

מלמדים אותנו מגיל צעיר מאוד שלבכות זה דבר פסול. שזה מעיד משהו לא טוב על האישיות שלך. שזה משדר חולשה. מגיל צעיר אנחנו מתורגלים להחביא את הבכי, לחנוק אותו. כל התגלות של דמעה על הלחי היא מקור מיידי ללחץ ובושה – איך אני נראה? למה דווקא עכשיו אני בוכה? איך אני מפסיק את זה? ועצם העובדה שבכי הוא תסמין מרכזי בחיי הפוסט טראומטי, הופכת את כל ההדחקה הזאת לעבודה מאוד קשה. סביבנו העולם ממשיך להתנהל, הגירויים והטריגרים ממשיכים להופיע, כוח העמידה כבר לא כמו שהיה פעם. וגם אי אפשר להתעלם מהכוח המניפולטיבי של הבכי.

קשה לנו שלא לחיות תחת הרושם שכל העולם נגדנו. המאפיין העיקרי של התמודדות עם פוסט טראומה, הוא החזרתיות של המשברים. כל כמה דקות, שבועות, חודשים, שנים, אנחנו נקלעים למשבר פוסט טראומטי שמשפיע עמוקות על חיינו – מערער הנחות יסוד, פוגע במערכות יחסים, ובאופן כללי מייצר הרבה כאב. אם יש לנו מזל או ניסיון, בעזרת אנשים שאוהבים אותנו, אנחנו מצליחים לעמוד חזרה על הרגליים. במאמץ רב, כמובן. לא תמיד על הצד הטוב ביותר, אבל לומדים מכל נפילה ומכל קימה. העניין הוא, שלא הרבה זמן אחרי הנפילה, אורבת לה הנפילה הבאה.

לפני כמה חודשים הקלטנו פרק, בו סיכמנו את העונה הראשונה, והתלוננו על מיעוט מאזינים. מאז עברו כמה חודשים, ויצא שכבר חצי שנה אנחנו נפגשים אחת לשבוע, שאכטה, בירה, ומקליטים פרק. כל מפגש כזה נותן לנו, כחברים ועמיתים לפוסט טראומה, הזדמנות לצלול לעומק לנושא או למחשבה או לחוויה שהייתה משמעותית בהקשר הזה של PTSD. התהליך האישי הזה ששנינו עוברים, מתרחש במקביל להתפתחות של הפודקאסט כמקור תוכן. התחיל להתייצב מספר המאזינים שמקשיבים לכל פרק, הפורמט של הפרקים נהיה לנו ברור יותר, וכשזה קרה התחלנו לקבל מלא הודעות מכם, אלה שמקשיבות לשיחות שלנו.

ללכת לטיפול נתפס כדבר יסודי בהתמודדות עם הפוסט טראומה. כמעט טריוויאלי, שאם אתה מרגיש רע, אתה כנראה צריך ללכת לטיפול. זה גם אחד הדברים העיקריים שהסביבה שלנו אומרת לנו: "לך לטיפול". המערכת יחסים הזאת עם הפסיכולוג הופכת למערכת יחסים מאוד מרכזית בחיים שלנו. במידה מסוימת, ההתמדה בטיפול הופכת למן מדד איכות של כמה אני רציני בלהבריא – מדד לא מדויק בכלל. טיפול לא עובד עבור כל אחד, ובכל מקרה כדי שזה כן יעבוד, הוא דורש עבודה סיזיפית ומעמיקה לאורך זמן. לבנות אמון עם הפסיכולוג, לאסוף אומץ לגעת במוגלה הנפשית שהצטברה, היכולת לאבד את החוויה הקשה לחוויה מעצימה, כל אלה, הם דברים שלוקחים המון זמן ומאמץ.

בגלל שאני מנוסה באירועים מסכני חיים, ירו עליי איזה פעם או פעמיים, אז אני די בטוח בשיקול הדעת שלי באירועי קיצון. אני מכיר אירועי קיצון טוב. כבר שנים שאני מאמן את המוח להגיב, מקרים ותגובות, בניתי מלא פרוטוקולים בראש למה קורה אם פתאום יש סכנת חיים מסביבי ואני צריך לתפקד. לכן, כשלא תיפקדתי כשהחיים זימנו לי סיטואציה של סכנה אמיתית, זה זעזע אותי. הייתי כל כך בטוח שאני מכיר מצבים מסוכנים, שאני מנוסה, שזה עיוות לי את הצורה שאני רואה סכנה. החיים שלי היו בסכנה, ואני לא עשיתי את מה שהייתי אמור לעשות כדי להסיר את הסכנה.

חברה נסעה על איילון לצפון תל אביב, ומצאה עצמה פתאום במחלף נתניה. חבר היה באמצע שיחה חשובה בעבודה, ולפתע מוצא את עצמו בסופה, בלי שהוא זוכר או יודע מה נאמר בה. גם בשדה הקרב עצמו יצא פתאום להתנתק, לברוח בראש לכמה שניות שמרגישות כמו דקות, למרות שאני תחת אש. ניתוקים הם מצב בו הנפש "מכבה" את המודעות ומפעילה את הגוף וגם את ההתנהגות על אוטומט, כדי להימנע מלהרגיש או לחוות משהו שיכול להיות טריגר. וכאמור, חיינו זרועים בטריגרים. הטורדנות של זה, חוסר השליטה שזה גורם להרגיש, חוסר האונים, כל אלה פוגעים מאוד באיכות החיים, ועלולים אפילו להעמיד אותנו בסכנת חיים. אך עם כל זאת, יש לניתוקים גם חלק חיובי.

וב-SMS הזה, שקיבלתי, הם כתבו שההחלטה של הוועדה בדרך אליי בדואר רשום. לא מה ההחלטה. אלא, עדכנו אותי בטוב ליבם שהם סוף סוף הדפיסו את ההחלטה על נייר, שמו במעטפה ושלחו אליי. "בדואר רשום" כמובן. חודשיים אחרי שהוועדה התקיימה. אז מצאתי את עצמי בשמונה ימים של התקף חרדה אחד מתמשך. לא נושם, דופק מואץ, דיכאון קשה, וחוסר יכולת לתפקד בעבודה. הנה, הרגע שחיכיתי לו הרבה מאוד זמן, שלוש שנים, הרגע שבו יש מצב שכל הסיוט הזה ייגמר. לא השקעתי הרבה מחשבה באיך הרגע הזה יראה, וחבל שכך. ה-SMS הזה תפס אותי לא מוכן, והכניס את כל הגוף שלי לסחרור.

הקול בראש כל הזמן חוזר על זה. "אין לך כלום, אתה סתם משקר לכולם". הקול הזה מלווה את חלקנו באופן קבוע. הרבה פעמים אני מרגיש לא ראוי להיקרא פוסט טראומטי. אני חושב על אלה שמרגישים רע יותר ממני, להם מגיע. אני סתם בכיין. מתי הסימפטומים שלי מספיקים כדי שארגיש לגיטימי לקרוא לעצמי פוסט טראומטי? מתי ארגיש הצדקה להחליק לעצמי את הפינות ולוותר לעצמי קצת? הקול הזה אוהב להופיע בעיקר כשמצליח לי משהו בחיים. הצלחתי בעבודה, קיבלתי מחמאות. "הנה אתה רואה? אתה סתם שקרן" הקול הזה אומר. "אתה מרמה את כולם וממציא את הפוסט טראומה כדי לקבל הקלות. כי אתה עצל וסמרטוט."

כעס וזעם הם שני דברים שונים. קשורים, אבל שונים. בכעס יש מימד רציונלי מסוים, יש שליטה כלשהי. בזעם, אין שום היגיון, אין כמעט שליטה אם בכלל. כפוסט טראומטיים, אנחנו מפחדים פחד מוות ממצב של זעם. זה מצב בו הכל יכול לקרות. הכל יכול להשתנות בשניות. הכעס יכול להימשך חודשים ושנים, אבל זעם לא. כי כל הגוף מושקע בלייצר זעם, והגוף לא יכול להחזיק את זה הרבה זמן. כל ביטוי של זעם הוא אלים, הוא מבהיל. הביטוי החיצוני מרחיק מאיתנו את אלה שאוהבים אותנו. כי קשה לחיות לצד הזעם. אנחנו נוטים ומועדים לזעם, לכן אנחנו מוכרחים למצוא את הדרך לנהל את עצמנו.

מערכת היחסים ביני לבין החברים שלי השתנתה מאוד עם השנים. פעם, כשהיינו ילדים בשכונה, היינו מאוד קרובים. עושים הכל יחד, כדורגל, צחוקים, הופכים למבוגרים לאט לאט. אבל עם השנים, מערכות היחסים האלה הפכו להיות טריגריות בשבילי. מהרגע שהשתחררתי, כל מפגש עם החבר'ה גרם לי לחזור לימים החמים של אוגוסט 2006 בלבנון. ועם הזמן, הרגשתי צורך להתנתק מהם. זה מוזר כשחברים הופכים לטריגר, למעמסה. שכל מפגש עם החבר'ה הופך לשדה קרב אצלי בראש. עם השנים, התרחקנו, יותר נכון, התרחקתי, עד שהתנתקתי. טבעי להשתנות, להתבגר, לשנות תחומי עניין.

עשינו פרק קצת אחר, פתחנו מיקרופונים וזרמנו: הצפיה בסדרה שעלתה ב- @כאן11, "לבנון", השאירה בנו רושם גדול. מעבר לצילומים, לקולות ולדמויות הססגוניות, היא נתנה מבט לתוך תהליכי קבלת ההחלטות שהובילו לרומן האפל ארוך השנים עם לבנון. היא הדגישה עבורנו, כמה אנחנו ממשיכים להנציח ולהעמיק את היותנו חברה פוסט טראומטית. קשה להתווכח עם הצורך שלנו להגן על עצמנו, ולכן על הצורך בצבא חזק ומיומן, אך הרבה יותר קל להתווכח עם מדיניות "החזרה מהקרב". המוסדות שיצרנו בתוך חברה, שאמורות להגן עלינו בפני אויב, ממשיכים להעצים את הנזק. במקום לייצר לוחמים טובים, שהופכים להיות אחרי השירות אנשים שמחים ותורמים לסביבתם, בנינו מנגנון שלא יודע לצמצם את הנזק שהוא מחויב לייצר.

מתיש כל הזמן לחשוב על עצמנו כפוסט טראומטיים. להיזהר, לנסות ולצפות את הנפילות לפני שהן מתרחשות. מה אנחנו יכולים לעשות, ומה אנחנו לא מסוגלים לעשות. מעייף להימנע, מעייף לשמור על עצמנו בפני הנפילה. אנחנו שבירים, זה נכון. אבל לחשוב על זה כל הזמן נותן כוח והצדקה להימנעויות שלנו. ולמעשה, תוקע אותנו במקום. יש קשיים אובייקטיביים, על זה אין ויכוח. אבל יש גם לנו חלק בהעצמה וצמצום שלהם. הקו שמפריד בין הקשיים האובייקטיבים שלנו לבין איך שאנחנו תופסים את עצמנו יכול לזוז. אנחנו מוכרחים כל הזמן לבחור איפה לשרטט אותו בחול. בפרק הזה ניסינו להבין איפה הקו הזה עובר, איך הוא נראה, ולמה כדאי לנסות.

החיים מביאים אנשים לנקודות קצה. אצל פוסט טראומטיים, נקודות הקצה האלה עלולות להיות קיצוניות במיוחד. יום שחשבת שיתגלגל בצורה מסוימת, מאוד מהר יכול לקבל תפנית רעה. והתפניות האלה, טריגרים אם תרצו, מעוררים אצלנו רגשות עזים מאוד. לא פעם אני מוצא את עצמי בסיטואציות שהייתי מעדיף שיגמרו אחרת. למזלי, אף אחד מהסיטואציות האלה לא באמת הסלימה עד לנקודת אל חזור. אבל הפחד ממה אני מסוגל לעשות, הפחד מהיכולת שלי לגרום נזק, הוא ענק. בפרק הזה ניסינו להבין איך נראית נקודת שבירה, כשהרגשות משתלטים על שיקול הדעת.

מאז הפעם האחרונה שהקלטנו, התרחש אירוע משמעותי, בטח לכל פוסט טראומטי. הייתי בוועדה של אגף השיקום במשרד הביטחון, בנושא קביעת אחוזי נכות. זהו אירוע שנחשב לשיא של תהליך ההכרה, הוא למעשה נותן משמעות מבחינת זכויות וכסף להכרה. דיברנו כבר על משרד הביטחון בפרק 8, ויש סיכוי רב שנדבר עליהם שוב, אך הגעתי היום להקלטה עם רגשות מאוד טעונים, עם הרבה מה להגיד, אז נתנו להקלטה לרוץ. שלא כפי שתכננו, יצא פרק מאוד כועס. באופן כללי, היינו מאוד רוצים להימנע מלהפוך להיות תוכנית שכל הזמן כועסת, וכל הזמן מתלוננת.

ההחלטה להקליט את הפודקאסט הזה הייתה לא קלה. למעשה היא ארכה מספר חודשים, כשלא היה לנו ברור מה בתכלס אנחנו רוצים ומרגישים בנוח לעשות. לפני חודשיים החלטנו להתיישב, לגלגל שאכטה, למזוג כוסית, וללחוץ על רקורד. הפרקים הראשונים מבולבלים, מלאי חן של ספונטניות. הפרקים היותר מאוחר מסודרים יותר, ומנסים לרדת לעומק של נקודה מסוימת. עברנו תהליך. אבל המסקנה לא חדשה כלל: לא קל להיות פוסט טראומטי בישראל. אז התיישבנו להתבונן על ה-13 פרקים שעשינו, והחלטנו לקרוא להם עונה אחד. בפרק הזה ניסינו להבין מה הלאה עם מענה הולם.

האם ירית במישהו? זאת שאלה שכמעט ולא שואלים בישראל. לא משנה מה עברת, לרוב, בזה אתה לא תשתף. וזאת חתיכת חוויה מעצבת. התחושה שפגעתי במישהו, אולי לקחתי חיים. כן, יכול להיות שזה היה מוצדק מאוד, אבל עדיין, לקחתי חיים. להיזכר בתחושות בגוף בשניה שאתה עוזב את ההדק, השוק, לעיתים האשמה. הלחיצה על ההדק מלווה את חלקינו הרבה אחרי, כמו גם תחושת האחריות. בפרק הזה ניסינו להבין איך זה ללחוץ על ההדק.

להתמודד עם פוסט טראומה במקום העבודה, זה אתגר אדיר. זה המקום שבו אסור לתת מקום להתנהגות של הבית. זה המקום שבו צריך לתפקד, הלחם על השולחן תלוי בזה. אבל המתח הזה הוא כמעט בלתי אפשרי. לא לתת לזעם לצאת. לקום בזמן מהמיטה בבוקר. מערכות היחסים במקום העבודה שמות אותנו בדילמה – לשתף במה שאנחנו מתמודדים ולהסתכן שיתייחסו אלינו אחרת, או לשמור לעצמנו ולהסתכן בזה שהכל יצא החוצה ללא שליטה. בפרק הזה ניסינו להבין איך זה להיות פוסט טראומטי בעולם העבודה

אפשר לבלות ימים ושבועות על הספה בבית. תריסים נמוכים, שקיות על הרצפה, כלים בכיור. הרבה שיחות והודעות שלא נענו, אותם הבגדים, אותם מחשבות. דיכאון הוא המלך של הפוסט טראומה. הוא נפוץ מאוד באוכלוסיה, ואצל פוסט טראומטיים הוא התמודדות מרכזית. הוא הורס את הביטחון העצמי, את הגוף, מנתק אותנו מהעולם ומעצמנו. הרבה כוחות מסביב מחזקים אותו, והאתגר הוא להצליח "לעבור בשלום" את הגל. הדיכאון מייצר מסע סיזיפי, אפל, שואב מאוד. אבל צריך לזכור לקום על הרגליים. בפרק הזה ניסינו לצלול ביחד לתוך האופל, להבין איך הדיכאון משפיע על חיינו.

הורות וזוגיות הם שניים מן המסעות הגדולים שעוברים בחיים. אלו חוויות שמביאות איתם המון קשיים לכולם ללא יוצא מן הכלל, מבלי להוסיף פוסט טראומה לקלחת. החיבור שבין שלושת המושגים האלה, הורות, זוגיות ופוסט טראומה, יוצר חוויה מלאת דילמות, אשמה ואף כאב. האם ההתנהגות שלי משפיע לרעה על הילד שלי? האם אשתי תוכל להבין למה אני צריך שקט עכשיו? איך אצליח לתפקד? כולנו כפוסט טראומטיים עומדים בפני בחירה. להישאר לבדנו ולהישמר ממגע קרוב או לבחור להקים משפחה ולחיות. בפרק הזה ניסינו להבין מה המקום של זוגיות בחיינו, ואיך אנחנו מתמודדים עם הורות.

באופן הזוי, תהליך התביעה מול משרד הביטחון ואגף השיקום הוא תהליך שמחריף את התסמינים של פוסט טראומה. הכי רחוק משיקום. זהו תהליך שהרבה פוחדים ממנו, בצדק רב. הוא בירוקרטי להחריד, קר, משפטי. אין בו טיפת חמלה. רק פס ייצור של הכרעות, ועדות וטפסים. הוא מעורר טינה רבה, עלבון, זעם. בדרך כלל אחרי כל שלב בתהליך, כמו אבחון פסיכוטכני או שיחה עם פסיכיאטר, נדרשים מספר ימים להירגע. למרות זאת, הוא מאפשר דבר אחד, ביטחון כלכלי מסויים. אמא שלהם זונה. בפרק הזה ניסינו להבין איך התהליך מול משרד הביטחון משפיע עלינו.

רצינו לקרוא לפרק הזה שאכטה אחת יותר מדי. יש לנו נטייה לצרוך חומרים מטשטשים, שעוזרים לנו להתמודד עם המורכבות של החיים שלנו. אבל יש לזה מחיר, של הפרזה והגזמה. תוך כדי דיבור הבנו שהכותרת הזאת מאוד שיפוטית, ומעוררת הרבה מצפון. כשעוברים תחושות חזקות וחמוצות כל כך יום יום, יש צידוק למעט ויתור עצמי. כן, אנחנו מגזימים, אבל זה בסדר. בפרק הזה ניסינו להבין את מקום האלכוהול והקנאביס בחיינו.

יש תסמין נפוץ לפוסט טראומטיים, שהוא בוגדני במיוחד. חודרנות. סיוטים, פלאשבקים, מחשבות טורדניות. פתאום משום מקום, בזמן העבודה או בזמן השינה, מתפרצת לה לראש מחשבה רעה, מניאקית, שהולכת ותופסת מקום, מרעילה כל חלקה רגועה, דוחקת את כל שאר הנושאים החוצה. אנחנו לא מזמינים אותה, אבל היא מרגישה מאוד בנוח אצלנו בראש. זה מאוד מבהיל כשהחודרנות מופיעה בצורה תדירה. נותן תחושה חריפה של ניתוק, של זרות ושל סכנה. כמו עינוי סיני ארור, עקשן, לאט לאט היא מוציאה אותנו מדעתנו. בפרק הזה ניסינו להבין איך נראית חודרנות.

אנחנו כועסים, הרבה, רוב הזמן. זה יכול לצאת משליטה, די בקלות. זה משתלט, זה דומיננטי, זה מה שמייצר לנו תווית של פוסט טראומטיים. זה מופיע בכל מקום, בכל מיני צורות. זה האות אזהרה המרכזית לסביבה שלנו. חלק מרכזי מהחיים עם הפוסט טראומה זה כעס, שלעיתים הופך לזעם. כעס לא מוסבר בהתחלה, כעס טהור, חריף. צעקות, גוף רועד, פנים מלאות זיעה. זה הופך להיות התקפי זעם מלווים ברגשות אשם. כי אנחנו מודעים לחומרה של התגובות שלנו. כולנו מתמודדים עם זה, אבל לא מדברים על זה. בפרק הזה ניסינו להבין את מקומו של הכעס בחיינו.

כשהתיישבנו להקליט את השיחות בינינו, אמרנו שנשתדל כמה שפחות להתעסק בסיפורים ובחוויות מהשירות. אבל העיסוק בבושה, גרם לנו, בצורה לא מתוכננת, לרצות להמחיש מה זה להסתכל לתוך הבושה פנימה. יש קשר הדוק בין פוסט טראומה לבושה. בושה מאירועים שקראו לנו בצבא, מהחלטות שקיבלנו מאז, מדברים שעשינו. בושה מאיך שאנחנו מרגישים היום, מאיך שאנחנו מתנהגים לפעמים, מאיך שאנחנו גורמים לאוהבים שלנו להרגיש. בחוויה שלנו, ליישר מבט לתוך הבושה, להתבונן בה ולא לפחד ממנה, היא מעשה משחרר מאוד. לבושה יש כוח משתק, יש כוח מניע, יש שליטה גדולה על ההתנהגות שלנו. בפרק הזה ניסנו להבין מהי בושה עבורנו.

התמודדות עם פוסט טראומה מביאה איתה פרדוקס. מצד אחד, אנחנו תלויים באחרים כדי לשפר את איכות חיינו, ומצד שני אנחנו תלויים בעצמנו כדי לגרום לאותם אנשים לעזור לנו. הבדידות של הפוסט טראומטי, המחשבות האפלות מאוד המלוות אותנו ביום יום, יכולות להבריח אדם נורמלי. האם לשתף? האם להסתכן בזה שזה יבהיל?

הצעד הראשון שצריך לעשות, הוא להבין שמשהו לא בסדר. שיש משהו שונה לגביך. שתשנה את ההגדרה שלך כלפי עצמך, ממישהו "רגיל" למישהו שהוא לא. הסיבה היא שזה פותח עולם אפשרויות. בישראל הביטוי "הלום קרב" שגור ונפוץ, ורוב אנשים משתמשים בביטוי הזה כדי לתאר את התופעה. עם זאת, מעטים אלה שמתמודדים עם זה, שמגדירים עצמם הלומי קרב. איך אנחנו מגדירים את עצמנו יש כוח אדיר על הכלים שעומדים לרשותנו. להגדרות יש כוח להרחיק אותנו, או למשוך אותנו.

החלטנו לעשות ניסוי. שנינו פוסט טראומטיים מהצבא (שמו של השותף שלי שמור במערכת). לשנינו יש לבנון, עזה, איו"ש. ירו עלינו, זרקו עלינו אבנים, פצמ"רים התפוצצו לידינו. ומאז שהשתחררנו, לפני 15-20 שנה, זה נוכח בחיים שלנו. אנחנו נפגשים אחת לחודש-חודשיים כדי להתמודד, שותים מלא ומדברים. על התמודדות עם החיים, משפחה, קריירה. מצאנו נחמה רבה בשיחות האלה. הן חלק מנוהל ההתמודדות שלנו עם החיים.