יש סיבה טובה למה החלטנו להפר שקט של שנתיים. מאז שהקלטנו את הפרק האחרון של מענה הולם, החיים לקחו כמה

  כל דבר טוב מוכרח להסתיים. אנחנו יושבים כבר שנה ומדברים אתכם ועם עצמנו את הפוסט טראומה שלנו כל שבוע.

  אנחנו מוכרחים לדעת לייצר שמחה בחיינו, כי שמחה היא ההפך מדיכאון. היא משאירה אותנו בחיים. עבור פוסט טראמטיים זה

  קל לשקוע ברחמים עצמיים. עוצמות האירועים שעברנו, והקושי להסביר אותם, מביאים אותנו לשאול את עצמנו למה זה מגיע לנו.

  *יכול להוות טריגר* לפעמים אני מרביץ לעצמי. דופק לעצמי כמה פצצות לפרצוף כי רק ככה אחד כמוני ילמד. בחיים

  *טריגר תיאורי קרבות* אנחנו מאוד רוצים לתקן את העבר. שתהיה לנו עוד הזדמנות אחת לסגור את המעגל. לתת לעצמנו

  פחד הוא דבר מכאיב פיזית. והרצון להימנע מכאב הוא הדבר הכי הגיוני בעולם. לכן קורה הרבה שהפחד מנהל אותנו.

  יש לנו געגוע למי שהיינו פעם, כשלא ממש ידענו עד כמה העולם הזה אכזרי. געגוע לפוטנציאל הגדול שראו בנו,

אנחנו מזניחים את עצמנו בהרבה דרכים וצורות. הכלים מצטברים בכיור. הרצפה תופסת צבעים לא טבעיים. הבגדים ישנים ועם חורים. מצחצחים

מערכת היחסים שלנו עם ההורים יכולה להיות מקום מחזק, תומך, אוהב, אבל היא גם יכולה לערער אותנו. הורים עוזרים לנו

שינה היא מלחמה עבורנו. הקרב הראשון מתחיל בכלל בהחלטה מתי ואיך להיכנס למיטה. נשארים על הספה עד השעות הקטנות של

כדי לשרוד אנחנו לובשים מסכות. אנחנו צריכים לדעת “ללבוש התנהגות” שמסתירה את הרגשות הקשים שיש לנו, כדי שנוכל להיות חלק

להיות בחרדה זה להניח כל הזמן ובכל סיטואציה שהרע מכל עומד לקרות. “להכין” את עצמך לעמוד במכה שעוד רגע נוחתת

אנחנו מסיימים עונה שלישית. יש כבר גוף תוכן מכובד, שמאפשר לנו להסתכל אחורה ולהבין דברים. תהליך היצירה של הפודקאסט מאוד

אנחנו חווים מלא לבד. לפתע מוצאים את עצמנו שעות רבות בלי להוציא מילה מהפה, בלי מישהו שיאוורר לנו את המחשבות.

החיים העמידו אותנו בסיטואציות מאוד מורכבות, שלעיתים די נפוצות מייצרות רגשות אשם מאוד חזקים. לא קמת להסתער, לא התנגדת כשתקפו

בשבועיים האחרונים נהג מונית סירב להסיע אותי, רופא סירב לטפל בי, וקופאית בסופר צעקה עליי לצאת. אני נעזר בכלבת שירות

השבועיים האחרונים היו נוראיים. שבועיים בהם הלב נמצא קבוע בתחתונים. אזעקות, נפילות, כאוס ברחובות, אולפנים מתלהמים. שבועיים של תחושת סכנה

החלטנו שהגיע הזמן לגייס את הכוח שלנו כקהילה, במטרה לדאוג לעצמנו בעצמנו. בשביל זה אנחנו רוצים להתחיל להרחיב את התוכן

לחוות התקף חרדה זה לחוות איבוד שליטה. זה לחוות איך הגוף לוקח פיקוד על הכל, לא מאפשר לנפש להתערב. לחץ

אם יש נושא שלא מדברים עליו, זה הנושא. אחד התסמינים המובהקים לפוסט טראומה, נמצא בכולנו בדרגה כזו או אחרת, אך

מה שאיציק תבע מאיתנו הוא שנשים לב, שנדבר על זה. הוא רצה שמשהו ישתנה, שאחרים לא יצטרכו לסבול כמוהו. איציק

קוראים לזה יום הזיכרון, אבל בתכלס זה יותר דומה לשבוע הזיכרון. החל מיום השואה, דרך יום הזיכרון, ועד ליום העצמאות

*טריגר: תיאורי קרבות* מלמדים אותנו מגיל צעיר מאוד שלבכות זה דבר פסול. שזה מעיד משהו לא טוב על האישיות שלך.

קשה לנו שלא לחיות תחת הרושם שכל העולם נגדנו. המאפיין העיקרי של התמודדות עם פוסט טראומה, הוא החזרתיות של המשברים.

לפני כמה חודשים הקלטנו פרק, בו סיכמנו את העונה הראשונה, והתלוננו על מיעוט מאזינים. מאז עברו כמה חודשים, ויצא שכבר

ללכת לטיפול נתפס כדבר יסודי בהתמודדות עם הפוסט טראומה. כמעט טריוויאלי, שאם אתה מרגיש רע, אתה כנראה צריך ללכת לטיפול.

בגלל שאני מנוסה באירועים מסכני חיים, ירו עליי איזה פעם או פעמיים, אז אני די בטוח בשיקול הדעת שלי באירועי

חברה נסעה על איילון לצפון תל אביב, ומצאה עצמה פתאום במחלף נתניה. חבר היה באמצע שיחה חשובה בעבודה, ולפתע מוצא

וב-SMS הזה, שקיבלתי, הם כתבו שההחלטה של הוועדה בדרך אליי בדואר רשום. לא מה ההחלטה. אלא, עדכנו אותי בטוב ליבם

הקול בראש כל הזמן חוזר על זה. “אין לך כלום, אתה סתם משקר לכולם”. הקול הזה מלווה את חלקנו באופן

כעס וזעם הם שני דברים שונים. קשורים, אבל שונים. בכעס יש מימד רציונלי מסוים, יש שליטה כלשהי. בזעם, אין שום

מערכת היחסים ביני לבין החברים שלי השתנתה מאוד עם השנים. פעם, כשהיינו ילדים בשכונה, היינו מאוד קרובים. עושים הכל יחד,

עשינו פרק קצת אחר, פתחנו מיקרופונים וזרמנו: הצפיה בסדרה שעלתה ב- @כאן11, “לבנון”, השאירה בנו רושם גדול. מעבר לצילומים, לקולות

מתיש כל הזמן לחשוב על עצמנו כפוסט טראומטיים. להיזהר, לנסות ולצפות את הנפילות לפני שהן מתרחשות. מה אנחנו יכולים לעשות,

החיים מביאים אנשים לנקודות קצה. אצל פוסט טראומטיים, נקודות הקצה האלה עלולות להיות קיצוניות במיוחד. יום שחשבת שיתגלגל בצורה מסוימת,

מאז הפעם האחרונה שהקלטנו, התרחש אירוע משמעותי, בטח לכל פוסט טראומטי. הייתי בוועדה של אגף השיקום במשרד הביטחון, בנושא קביעת

ההחלטה להקליט את הפודקאסט הזה הייתה לא קלה. למעשה היא ארכה מספר חודשים, כשלא היה לנו ברור מה בתכלס אנחנו

האם ירית במישהו? זאת שאלה שכמעט ולא שואלים בישראל. לא משנה מה עברת, לרוב, בזה אתה לא תשתף. וזאת חתיכת

להתמודד עם פוסט טראומה במקום העבודה, זה אתגר אדיר. זה המקום שבו אסור לתת מקום להתנהגות של הבית. זה המקום

אפשר לבלות ימים ושבועות על הספה בבית. תריסים נמוכים, שקיות על הרצפה, כלים בכיור. הרבה שיחות והודעות שלא נענו, אותם

הורות וזוגיות הם שניים מן המסעות הגדולים שעוברים בחיים. אלו חוויות שמביאות איתם המון קשיים לכולם ללא יוצא מן הכלל,

באופן הזוי, תהליך התביעה מול משרד הביטחון ואגף השיקום הוא תהליך שמחריף את התסמינים של פוסט טראומה. הכי רחוק משיקום.

רצינו לקרוא לפרק הזה שאכטה אחת יותר מדי. יש לנו נטייה לצרוך חומרים מטשטשים, שעוזרים לנו להתמודד עם המורכבות של

יש תסמין נפוץ לפוסט טראומטיים, שהוא בוגדני במיוחד. חודרנות. סיוטים, פלאשבקים, מחשבות טורדניות. פתאום משום מקום, בזמן העבודה או בזמן

אנחנו כועסים, הרבה, רוב הזמן. זה יכול לצאת משליטה, די בקלות. זה משתלט, זה דומיננטי, זה מה שמייצר לנו תווית

כשהתיישבנו להקליט את השיחות בינינו, אמרנו שנשתדל כמה שפחות להתעסק בסיפורים ובחוויות מהשירות. אבל העיסוק בבושה, גרם לנו, בצורה לא

התמודדות עם פוסט טראומה מביאה איתה פרדוקס. מצד אחד, אנחנו תלויים באחרים כדי לשפר את איכות חיינו, ומצד שני אנחנו

הצעד הראשון שצריך לעשות, הוא להבין שמשהו לא בסדר. שיש משהו שונה לגביך. שתשנה את ההגדרה שלך כלפי עצמך, ממישהו

החלטנו לעשות ניסוי. שנינו פוסט טראומטיים מהצבא (שמו של השותף שלי שמור במערכת). לשנינו יש לבנון, עזה, איו”ש. ירו עלינו,