קל לשקוע ברחמים עצמיים. עוצמות האירועים שעברנו, והקושי להסביר אותם, מביאים אותנו לשאול את עצמנו למה זה מגיע לנו. למה הכל קורה לנו. למה זה כל כך קשה, כואב, שורף. רחמים עצמיים קשורים מאוד לדיכאון, לבושה. הם מתערבבים להם בקלות יחסית עם שאר התחושות הקשות של הפוסט טראומה. הרחמים העצמיים הם בעצם שנאה עצמית. אין לנו אמונה שיש בנו איכויות או יכולות להתמודד עם מה שקורה. וזה מביא אותנו למרירות ושיתוק.
על אותה סקאלה אבל מהצד השני שלה, יש את "לא לוותר לעצמך", להיות תמיד חזק. אנחנו חוששים מהבכיינות של עצמנו. אנחנו חוששים שאנחנו מוותרים לעצמנו, שאנחנו רכים. מלמדים אותנו מגיל צעיר להדחיק רגשות, לא להתבכיין. מלמדים אותנו לא לשתף את הסביבה בהתמודדות, מחשש שיראו בנו חלשים. מלמדים אותנו לא לבקש עזרה. גם זה יוביל אותנו בסוף להתרסקות וחוסר תפקוד.
בשני המקרים, אנחנו מעוותים את המציאות ולא מועילים לעצמנו. או שאנחנו מוותרים על האחריות שלנו או שמבחינתנו אנחנו אחראים להכל. אף אחד מהם הוא לא האמת ושניהם לא תורמים לשרידות שלנו, ההפך. כשנלמד להיות קצת רכים עם עצמנו, להביט במבט מפוכח וסלחני על המציאות, כשנכיר בזה שאמפתיה אינה רחמים עצמיים ושקשיחות לא יכולה להסתיר את המציאות לנצח. אז, אולי נוכל למצוא איזון. האיזון הזה הוא למעשה לקיחת אחריות על המצב שלנו, השלמה עם הנסיבות. האיזון הזה הוא ניסיון לשים יד על ההגה של החיים שלנו.
בפרק הזה ניסינו להבין מה מונע מאיתנו לאהוב את עצמנו.
סצנת פתיחה: The Sopranos, Season 1 Episode 1
שיר סיום: Dolly Parton – Jolene