אנחנו חווים מלא לבד. לפתע מוצאים את עצמנו שעות רבות בלי להוציא מילה מהפה, בלי מישהו שיאוורר לנו את המחשבות. תחושה שאין טעם לתקשר את מה שאנחנו חושבים עליו, כי אין לזה טעם ולאף אחד לא אכפת. ההרגשה הזאת באה לבקר לא מעט, מאוד דומיננטית ונפוצה. היא הולכת יחד יפה עם דיכאון, אשמה ובושה. יש הרבה סיבות להרגיש בודד. לגור לבד. לא להיות בזוגיות. לא לעבוד. ההרגשה שאף אחד לא מבין, מבודדת. ההרגשה שאף אחד לא יעזור, מבודדת. ההרגשה שאני אשם, מבודדת. להרגיש מנותק מהסביבה שלך, מהאנשים שאוהבים אותך, בנסיבות שלנו, היא הגיונית.
המסע הכבד שהבדידות מטילה עלינו מכביד מאוד על התפקוד היומיומי. ולהצליח להוציא את עצמך מהבית, או להרים טלפון לאהוב, היא לעיתים משימה בלתי אפשרית. מה שמצאנו שעובד לשנינו, היא העבודה שיש לנו אחד את השני. יש לנו מישהו בחיינו, שהוא באותו מצב מאיתנו, מתמודד עם אתגרים דומים מאוד, ויש לנו שפה משותפת. גם כשאנחנו רבים, עדיין יש הבנה עמוקה על מצבו של האחר. מן אמפתיה יסודית בסיסית, שגם אם נפגעתי עכשיו, הוא עדיין איתי באותה סירה ומנסה לחתור איתי נגד הזרם. מצאנו, שמעבר לחברים “הרגילים” ולבני משפחה, חשוב שיהיה בחיינו חבר שהוא גם פוסט טראומטי.
בפרק הזה ניסינו להבין איך מרגישה בדידות.
סצנת פתיחה: The Princess Bride, 1987
שיר סיום: Nina Simone – Sinnerman
