השבועיים האחרונים היו נוראיים. שבועיים בהם הלב נמצא קבוע בתחתונים. אזעקות, נפילות, כאוס ברחובות, אולפנים מתלהמים. שבועיים של תחושת סכנה קבועה, שמלווה כל צעד והחלטה במהלך היום. שבועיים של פחד, של חוסר שינה, של זעם, של עצב. אלה תחושות שאנחנו מכירים בשגרה שלנו. ההבדל העיקרי הוא הגובה של התחושות, הריכוז הגבוה שלהן. הניסיון שלנו במצבים אלה הוא לאו דווקא יתרון. מצד אחד, כן, אנחנו כבר יודעים איך להרגיע את עצמנו, מה נדרש מאיתנו במצבים האלה, מה צפוי לקרות. אבל מצד שני, אנחנו עייפים מלהתמודד עם התחושות האלה. אנחנו כל יום מתמודדים איתם, כל יום מפסידים להם. ועכשיו, כשהם באים במרוכז, אנחנו עייפים.

החלק שמבלבל במיוחד, הוא המרחב הפיזי שאנחנו שוהים בו. החל מהבית שלפתע הפך להיות מקום חשוף. דרך המקלט שמשום מה לא מרגישים בטוחים בו. ועד הצורך להתרחק מאזור הלחימה, צורך שמוביל אותנו להתארח אצל אחרים. כל המרחב מסביבנו מטריד, מערער. התודעה שלנו מעורערת מחוסר שינה, מלחץ של הסביבה, מזכרונות העבר שמתערבבים עם ההווה. תחושת הסכנה חיה ונושמת.

בפרק הזה ניסינו להבין איך הרגשנו בשבועיים האחרונים של ההתחממות הביטחונית.


סצנת פתיחה
: Jaws, 1975

שיר סיום: MC Hammer – U Can’t Touch This


בקרו בהלם קלאב

מענה הולם בספוטיפיי

מענה הולם ביוטיוב

מענה הולם בפייסבוק

פלייליסט של המוזיקה במענה הולם


אם אתם צריכים עזרה, תרימו טלפון לקו החם של נט”ל: 1-800-363-363

# פוסט טראומה #פוסטטראומה #משרד_הביטחון #משרדהביטחון #פוסט_טראומה #פציעה_שקופה #הלם_קרב #מענה_הולם #לבחור_לחיות #פוסט #טראומה #דיכאון #עצב #כאב #כעס #זעם

ברוכים הבאים להלם קלאב, מרחב דיגיטלי שנבנה על ידי פוסט טראומטיים, עבור פוסט טראומטיים. מטרתנו היא לייצר תחושת נורמליות בקרב פוסט טראומטיים בישראל, ולעזור לבני משפחתם לקבל הצצה למה שעובר עליהם ביום יום.