השבועיים האחרונים היו נוראיים. שבועיים בהם הלב נמצא קבוע בתחתונים. אזעקות, נפילות, כאוס ברחובות, אולפנים מתלהמים. שבועיים של תחושת סכנה קבועה, שמלווה כל צעד והחלטה במהלך היום. שבועיים של פחד, של חוסר שינה, של זעם, של עצב. אלה תחושות שאנחנו מכירים בשגרה שלנו. ההבדל העיקרי הוא הגובה של התחושות, הריכוז הגבוה שלהן. הניסיון שלנו במצבים אלה הוא לאו דווקא יתרון. מצד אחד, כן, אנחנו כבר יודעים איך להרגיע את עצמנו, מה נדרש מאיתנו במצבים האלה, מה צפוי לקרות. אבל מצד שני, אנחנו עייפים מלהתמודד עם התחושות האלה. אנחנו כל יום מתמודדים איתם, כל יום מפסידים להם. ועכשיו, כשהם באים במרוכז, אנחנו עייפים.
החלק שמבלבל במיוחד, הוא המרחב הפיזי שאנחנו שוהים בו. החל מהבית שלפתע הפך להיות מקום חשוף. דרך המקלט שמשום מה לא מרגישים בטוחים בו. ועד הצורך להתרחק מאזור הלחימה, צורך שמוביל אותנו להתארח אצל אחרים. כל המרחב מסביבנו מטריד, מערער. התודעה שלנו מעורערת מחוסר שינה, מלחץ של הסביבה, מזכרונות העבר שמתערבבים עם ההווה. תחושת הסכנה חיה ונושמת.
בפרק הזה ניסינו להבין איך הרגשנו בשבועיים האחרונים של ההתחממות הביטחונית.
סצנת פתיחה: Jaws, 1975
שיר סיום: MC Hammer – U Can’t Touch This
