מה שאיציק תבע מאיתנו הוא שנשים לב, שנדבר על זה. הוא רצה שמשהו ישתנה, שאחרים לא יצטרכו לסבול כמוהו. איציק סעידיאן הצית את עצמו יום לפני יום הזיכרון, כי הגיעו לו מים עד נפש. הוא הקריב את עצמו עבורנו – הפך את עצמו לסמל, כדי שנשתמש בו ובזכרו כדי לשנות. איציק בפעולתו דרש מאיתנו לשנות, וזה מה שהרבה מאיתנו עשו היום. הלכו להפגנה באגף השיקום, מתארגנים להפגנה בירושלים, עושים סיעורי מוחות. אנשים משתפים ברשתות, ברגשות, כועסים ומוכנים לפעולה. התיישבנו ממש לפני הצפירה, והתחלנו לדבר על מה צריך לשנות, ואיך אפשר לשנות. מי הכוחות שעומדים מולנו, מה הנקודות שצריך ללחוץ עליהן. צריך להתחיל לחשוב ולהתארגן, להבין מה אפשר וצריך לעשות.
הבעיה נמצאת בשני נקודות עיקריות – לפני ההכרה ואחרי ההכרה. חייב לטפל בשתי הנקודות האלה, והמאפיינים שלהם מאוד שונים. לפני ההכרה, הדבר העיקרי שמשרד הביטחון מחפש הוא “שקרנים” – כאלה שעובדים על המערכת ועוברים את התהליך הנורא מבחירה, הכל במטרה לרמות להשיג זכויות. הקטע המצחיק הוא, שלדעתנו אין אנשים כאלה. מי האנשים שילכו ויעברו את הגיהנום הזה לאורך שנים בשביל סכום לא משמעותי בחודש? מגוחך. הבעיה בחלק של אחרי ההכרה הוא שהמערכת היא כל כך בירוקרטית וכל כך מרוכזת בעצמה, שגם אם היא בסופו של דבר מספקת את מה שצריך לשיקום, היא למעשה מחמירה בעצמה את הבעיה. ניסינו לחשוב מהי הנקודה בה הכל משתנה. איפה לוחצים והכל מסתדר? האם אגף השיקום? שר הביטחון? הכנסת?
בפרק הזה עשינו את ההכנות שלנו למלחמה.
סצנת פתיחה: The Wire Season 3 Episode 12
שיר סיום: Björk : Army of Me