הקול בראש כל הזמן חוזר על זה. "אין לך כלום, אתה סתם משקר לכולם". הקול הזה מלווה את חלקנו באופן קבוע. הרבה פעמים אני מרגיש לא ראוי להיקרא פוסט טראומטי. אני חושב על אלה שמרגישים רע יותר ממני, להם מגיע. אני סתם בכיין. מתי הסימפטומים שלי מספיקים כדי שארגיש לגיטימי לקרוא לעצמי פוסט טראומטי? מתי ארגיש הצדקה להחליק לעצמי את הפינות ולוותר לעצמי קצת? הקול הזה אוהב להופיע בעיקר כשמצליח לי משהו בחיים. הצלחתי בעבודה, קיבלתי מחמאות. "הנה אתה רואה? אתה סתם שקרן" הקול הזה אומר. "אתה מרמה את כולם וממציא את הפוסט טראומה כדי לקבל הקלות. כי אתה עצל וסמרטוט."
בפרק הזה ניסינו להבין מה למה אנחנו מרגישים לפעמים שלא מגיע לנו להיקרא פוסט טראומטיים.
סצנת פתיחה: Witness for the Prosecution, 1957
שיר סיום: Mark Morrison – Return of the Mack
